ריטרייט - אינר-ווק

הולכת הלוך חזור, הלוך חזור, הלוך חזור. עברו 10 דקות, אולי חצי שעה, אולי כבר שעה?     

תחושת הזמן קצת נעלמה, אין שעון, אסור, לא אסור אבל פשוט לא מומלץ להיות עם השעון, צריך ללכת קצת לאיבוד, רק אתה לבד עם המחשבות שלך. זה מתחיל אצלי במחשבות על משימות יומיומיות כמו: מתי אני צריכה לאסוף את הילדים מהבית ספר, מה אני אכין להם לאכול, אולי נאכל בחוץ, לא זה לא בריא לאכול כל כך הרבה בחוץ? מה אני אוכל? מה נעשה היום? רונה קבעה עם חברה, לדניאל יש היום כדורגל ב-5. אולי אספיק שנ"צ היום. ואי, מה היא לובשת הבחורה שלידי, איזה טופ יפה, וההוא שם בסוף הולך נורא לאט, והעכביש הענק הזה פה על הכורים שתלויים באוויר  הוא יותר גדול מטרנטולה! ואז אני גולשת למחשבות יותר עמוקות כמו זו שלא עשיתי פילאטיס השבוע... מהיום אני אוכלת בריא!, "אולי אני אעשה דיטוקס? בא לי, לא בא לי? אולי זה לא בריא לדחוף חוקנים לגוף?"  יש דברים שבחיים לא האמנתי שאני אחשוב עליהם. תמיד הייתי רזה אבל משהו אחרי גיל 35 פלוס מינוס באמת משתנה, משהו בחילוף החומרים, או אולי העובדה הלא נעימה שאני לא ממש עושה ספורט 3 פעמיים בשבוע כמו שאני רוצה, הייתי מתפשרת אפילו על פעמיים בשבוע... לא מצליחה להתמיד כמו שרציתי. הגוף מתבגר, כן, אני עדיין  מסרבת להגיד מזדקן, רחמנא ליצלן, וצריך לשמר עליו, וזו עבודה. ואז מגיעות מחשבות עמוקות על קינואה שאכין לצהרים היום, אולי עם ברוקולי וכרובית ואולי אכין גם כרוב בתנור, שמעתי שכרוב מבושל הוא מעולה למעיים. נפלאות הגוגל, או הפייסבוק, או בכלל זה מידע מסרטון שראיתי באינסטגרם, כמה מידע חשוב האינטרנט שופך עלי, טוב, לא בדיוק שופך, אני דיי אקטיבית, אני צורכת אותו בקביעות, יותר נכון יונקת מידע על מה שמסקרן אותי, או סתם נקלע בדרכי. האם עודף המידע הזה טוב לנו בכלל??? 

וכך המחשבות ממשיכות וממשיכות, והזמן איבדתי אותו מזמן. מה השעה? בטח כבר 12, לא, לא הגיוני, התחלנו ללכת הלוך חזור ב10:10. כן בשלב הזה עוד הייתי עם השעון שלי שלא להגזים ולומר עם הנייד שלי, האהוב, שמספק לי תעסוקה ועניין בכל רגע שאני איתו. תכלס הוא אחד המעניינים שהכרתי. תמיד מפתיע! מרכל איתי, עוזר לי למצוא תשובות, מעלים את השעמום, יוצר עניין, לפעמיים גם התרגשות, ציפייה, ולפעמיים גם ממש מעצבן כמו בן זוג אהוב, בעיקר בבוקר שהוא מעיר אותי שוב ושוב ואפילו יודע שהוא "נודניק" ועצם הידיעה גורמת לי קצת לסלוח לו על שהעיר אותי, הרי אני ביקשתי ממנו לקום ב7:40. כן לא ב7:30 זה מוקדם מידי תן לי עוד 10 דקות לחלום. נכון יהיה קצת לחוץ בזמנים אח"כ, אבל 10 דקות נוספות של שקט זה תמיד טוב. בעצם עכשיו יש לי את כל השקט שבעולם, זה רק אני ועצמי הולכת 15 מטר קדימה מסתובבת והולכת עוד 15 מטר חזרה. ככה כבר שעות, רק אני ועוד 25 ישראלים שקפצו על ההזדמנות, סוף סוף אינרווק בעברית, בשפת האם שלנו, פשוט ללכת הלוך חזור, קצת כמו משוגעים, אולי כמו אסירים שנותנים להם ללכת הלוך חזור בחצר הכלא. 

אבל אנחנו ממש לא אסירים פה, אנחנו באי הקריסטלים, באי הבודד שלנו. יש יגידו גן עדן, אי שם במזרח בסוף העולם שמאלה, או ימינה תלוי מאיפה אתה מגיע. קופנגן שלנו, אהובתנו. כן קופנגן זה אי נשי, זה ידוע ומורגש, הנשים פה חזקות, באו לעשות שינוי, להבין את עצמן, את העולם, ואת הכוח שלנו בכל התחומים, הרבה נשים שבאו למצוא נחמה בשלווה, ברוגע, במדיטציה, להתבונן על עצמן מבחוץ ולחזור למציאות חזקות יותר. אז למה אנחנו פה, הולכים הלוך חזור באמצע הג'ונגל הירוק עוצר הנשימה, מלא עצי קוקוסים, בננות, הכל ירוק עז ועמוק, כמו באגדות, מלא חיים וכמו החיים הוא לפעמיים רגוע ולפעמיים גועש ולא צפוי. 

האינרווק זו סדנת מדיטציה של 4 ימים בכל יום מגיעים לכ-5 שעות מתחילים בשיחה קצרה אך עמוקה ומרתקת של כשעה ואח"כ הולכים, כן סתם הולכים, 3-4 שעות עד השמע ה"גונג" שיגאל אותנו מעצמנו. מהיבלות ברגליים, מהכאב בגב, מהשכמות שרוצות מנוחה, מהכפות הידיים ששורפות קצת והכי חשוב מהמוח שלנו שעובד על טורבו שעות נוספות. 

באנו ללמוד להוריד הילוך, באנו ללמוד לתת למחשבות לצוץ, להסתכל עליהן מבחוץ כמו חבר שמספר לנו סיפור ואנחנו מקשבים. לא לוקחים ללב, רק מתבוננים, מסתכלים, מכילים, שוהים בכאב, או בתחושה, לא לוחצים, לא שיפוטיים, רק מתבוננים ושוהים במחשבה, נותנים לה במה, מכבדים אותה. וזה לא קל... 

פלוקי, המנטור שמנחה את הסדנה. זה כמובן לא שמו האמיתי, זה שם שקיבל עם השנים, הוא כבר 9 שנים בקופנגן, איש שופע ידע, חכם בצורה מעניינת, מלא רוגע, שאנשים מגיעים אליו למצוא תשובות, כמו היועץ המקומי האלטרנטיבי לענייני הכל. הוא לא רוצה לחזור לישראל. כששאלתי אותו באחד הימים ענה לי תשובה שהעסיקה אותי כמעט שבוע. אמר שמעדיף לחיות במדינת עולם שלישי, תחת משטר דיקטטורי, מלוכני. ולא בארץ. בתאילנד יש מלך עדיין. ואם להיות כנים, אסור לתאילנדים לומר ולא מילה רעה על המלך שלהם, חוק בעל יעבור. אבל זיהיתי סדקים בנושא, בעיקר בשנים האחרונות שהמלך החדש ירש את אביו שהיה מלך נערץ, והוא איך לומר בעדינות "שלמה המלך של התאילנדים", אתם יודעים כנראה גם לשלטון המלוכה יש דור האיקס (X) ודור הואי (Y), אז הוא כנראה קצת כמו הדור החדש. 

פלוקי חידד וענה לי שבארץ שלנו, ישראל, אומנם יש דמוקרטיה ולכאורה קידמה ומודרניזציה אבל כמה אי ודאות, שנאה, מתח, סטרס נלווה עם זה, ובעיקר חוסר שלווה לאזרח הפשוט שנכנס למרוץ החיים בארץ, צמא לכסף ואז רוצה עוד כסף, ועוד ידע ועוד הצלחה ועוד משרה, ועוד קידום ועוד מתח ואופס פספסנו משהו. אולי עדיף את הפשטות של תאילנד? אולי עדיף דיקטטור? מלך אך יציבות? יותר מדמוקרטיה שבה כל שנה בממוצע מחליפים שלטון, כי העם מפולג ובידו הכוח, ימניים שונאים שמאלניים, ערבים שונאים חרדים, שמאלנים שונאים דתיים, זו כמובן הכללה גסה, אבל המדינה לא בטוב, השלטון שלכאורה אמור לשמור עלינו, קצת איבד את הדרך. תאוות השלטון גורמת להם לפגוע בנו, באזרח הפשוט שרק רוצה לחיות את חייו בשקט בודאות ובטוב. קצת אבדנו את זה וחבל. 

משהו בתאילנד בכלל, ובקופנגן בפרט, גורם לי להבין שלחיות פשוט עם עגלת גלידה שלך שמחוברת לאופנוע שלך, או הבית שלך שכולל מכבסה בכניסה, זה לא כזה נורא פשוט. פעם הסתכלתי קצת ברחמים כלפיו, אולי אפילו בהתנשאות קלה, אך הפשטות מעולם לא נראתה נוצצת יותר. 

אבל רגע, מי אני שאגיד את זה, הגעתי לפה עם המשפחה שלי למסע, לשנה, עם כסף ישראלי ששווה פי 10 מהכסף התאילנדי, אנחנו חיים פה בבתי פאר עם בריכה, נוף לים ועוזרת פעמיים או שלוש בשבוע. מה את מבינה בפשטות? שאלות קשות עולות פה באינר וואק. 

ואז עולה מחשבה משום מקום, משהו בי אומר לעצמי, אולי הגיע הזמן לוותר על הכדורים הקבועים שאני לוקחת? אולי הגיע הזמן להאמין בעצמי ובגוף שלי שאני יכולה בלעדיהם? שאני לא צריכה את הכדורים, שגם הרופא אמר, שאינם חובה! ולחיות נכון וטבעי זה יותר בריא. אולי כדאי לנסות? מחשבה מעניינת שדרושה בירור. אולי זה התת מודע שלי שמסמן לי שאני בדרך הנכונה. ימים יגידו. מכניסה את המחשבה למגירה ומבטיחה לחזור אליה בהמשך. 

"המחשבות הם כמו כוס מים שאתה מחזיק, אל תדחוף לתוכה אצבעות בכוח ותנסה להוציא משם דברים. תתבונן במים" ניסיתי להבין את המשפט של המנטור שהדגים לנו אותו בצורה מוחשית וחזקה עם כוס מים שטבל את ידו בתוכה וככה נשפכו עוד ועוד מים, משהו בתנועה שלו ובמים שנשפכו, נחרטו אצלי בראש. הוא הסביר שכך המחשבות שלנו כמו מים לא לדחוף את היד לכוס פשוט להתבונן במים, לשתות קצת, לא ללחוץ. תחשבו רגע, זה לא פשוט, אתה הולך הלוך חזור עם עצמך, נכון שבסביבתך ישנם הרבה אנשים, שגם הולכים הלוך חזור, אבל לפעמיים אחד מהם נכנס לך למסלול שתחמת לעצמך על משטח ההליכה, אולי בהיסח הדעת, או ששקע במחשבה שהסיטה אותם מהדרך שלו, מהקו הישר שכל אחד יצר לעצמו ללכת הלוך וחזור לתוך עצמו. אולי הוא רוצה קצת לברוח, כי נבהל עם הלבד עם עצמו???

לקחתי הפסקה קצרה כדי לשתות, לאכול קצת אגוזים, לתת לגוף אנרגיה כדי להמשיך ללכת. גם חברה יצאה איתי להפסקה. המנטור אמר שעדיף לא לדבר בהפסקות, אבל לי ולה קשה... אנחנו מסתכלות אחת על השנייה והולכות שנייה לשכב בצד בתוך מבנה מעוגל כמו איגלו רק ב-35 מעלות חום ולחות שלא נגמרת, מכוונת את המאוורר היחיד שבחלל בדיוק עלינו ומתיישבות על המזרונים. והיא יורה לעברי "תגידי משעמם אתי?" נדהמתי מהשאלה. "כי אני הולכת הלוך חזור ומשעמם לי עם עצמי, אז אולי לאחרים גם משעמם איתי?" הרגעתי אותה ואמרתי לה שהיא הכי כייפית שיש וחברה טובה ולהשתעמם זה טוב, חכי ותראי מה יצוץ, הרי מהשעמום מגיעים הדברים הכי מעניינים. כבר שכחנו מה זה להשתעמם... 

בא לי גם להשתעמם קצת עם עצמי. אצלי עדיין מיליון מחשבות רצות ועולות. חוזרים ללכת. הצצתי בשעון יש עוד שעה ורבע! קטן עלי! הרוב מאחורי. אני עולה למשטח וממשיכה ללכת הלוך חזור. ספרתי ומסתבר שמצד לצד יש סה"כ 23 צעדים. ניסתי ללכת קצת בעיניים עצומות ולספור צעדים, זה מרגיש מוזר ומשחרר. מרגישה ברת מזל ככה סתם לצעוד בקופנגן לחקור את עצמי באמצע החיים, חושבת שעכשיו בגלל הפרשי השעות בישראל עולה הבוקר ובדיוק אנשים מתחילים את יומם, ממהרים לארגן את הילדים, לשים במסגרות, ואז לשבת בתנוחת הנהג ולנסוע לעבודה, לזחול בפקקים. ב-3 שנים האחרונות נסעתי כל בוקר לתל אביב, לרחוב המסגר, לעבודה שלי, הנסיעה הייתה מתישה וארכה שעה ורבע בממוצע הלוך, וכשעה ורבע חזור. זה היה סיוט. מזל שהיה את "טל ואביעד" שעניינו קצת את הדרך. אבל מישהו צריך לקצר שם את הפסקת הפרסומות!!! 

זכיתי להגיע לכאן, לקופנגן, לפרוץ את המוסכמות, לצאת ממרוץ העכברים, להתפטר מתפקיד בכיר, באמצע החיים, ופשוט לצאת למסע. מתרגשת מהמחשבה הזו, אך איתה מבינה שהמסע יהיה לא פחות מתיש ולא קל, אבל מספק ביותר, נפתחת יותר ויותר למחשבות שבאות, מרגישה קצת כמו מהופנטת... והנה ה"גונג" של היום הראשון הגיע, כמה חיכיתי לו. מעניין אם התחושה המוזרה בכרית כף הרגל תהפוך עוד מעט ליבלת. ואז איך אמשיך ללכת? בעצם זה יכול להיות תירוץ מושלם לא לחזור לפה מחר, הרי מחר הכל שוב חוזר ושוב נחזור למשטח ההליכה שמעליו גג ומסביבו עמודי עץ, יש הקוראים לו פלטפורמה. לי פלטפורמה הזכיר עקבים מתקופת תחילת שנות ה2000 שממש רציתי לנעול אבל המטר שמונים ושניים שלי גרם לי לוותר על העניין דיי מהר.

 כולם שוכבים על הרצפה שמרוצפת כריות ונחים מההליכה, משחררים את הגב, מותחים את הרגליים, ופרוקי מנעים את זממנו וברמקול הנייד שהביא מתנגנת ספק מוזיקה ספק מדיטציה, שיר שאומר משפט וחצי שוב ושוב ושוב במגינה נעימה שעיקרה "לשחרר שליטה ולתת לזרם של האהבה לשטוף ולרפא אותנו" כן זה תרגום סימולטני שלי לשיר, ואל תשאלו מניין האנגלית שלי!

 דמעה קטנה מבצבצת לי מעין ימין, אני יודעת שבשביל זה באתי לפה, לשחרר שליטה, ואני בתהליך, אני במסע, לא יודעת לאן הדרך תוביל אותי, אבל אני מרגישה שהתחלתי ללכת לחפש אותה. גם ברגליים וגם במחשבות. מאושרת שאני פה, שמחה שאני במסע שהתחלתי ולא יודעת איך ומתי יסתיים. אבל כמו שהרצל אמר: "אם תרצו אין זו אגדה", לא... בעצם התכוונתי יותר בכיוון של ד"ר סוס שאמר "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים". יצאתי. והדרך מרתקת!